To Touch the Beating Heart

This is a guest post from Jarred Abrahams, originally from Melbourne, Australia. Jarred is co-rakaz (coordinator) of Ken Migdal HaEmek with Gabe Katzman. For English, scroll down.

We want this blog to be accessible to all; if there is a term or concept that you don’t understand, please leave a comment and we will explain.

לגעת בלב הפועם

לאחר חזרתי מסמינר מדצ״ים מובילים, הייתי שמח לשתף כמה מחשבות על החוויה שלי..

 

למי שלא יודע, סמינר מד”צים מובילים הוא אחד מכמה סמינרי הדרכה של הנוער העובד והלומד (נוע״ל), הסמינר מיועד לחניכים מסיימי כיתות ט׳ וי׳ המגיעים מהפריפריה החברתית-גאוגרפית בישראל. אורכו של הסמינר הוא שבוע והוא מתקיים ביער כפר החורש (בית הקיץ של התנועה- המקום בו מתקיימים מחנות הקיץ וסמינרי ההדרכה). לקראת הסמינר יש תהליך הכנה מפרך למדריכים ולחניכים. בקיצור, מטרתו היא להזמין חניכים ותיקים וחדשים לדמיין מציאות אחרת ולבחור לעצב את המציאות הזאת באמצעות הדרכה בתנועת הנוער.

 

כשאני מביט אחורה על המשימה המרכזית הראשונה שלי בנוע״ל, אני חושב שרכשתי מעט פרספקטיבה בשני דברים מרכזיים: החברה ישראלית ותנועת הנוער.

 

אז איך הכרתי את החברה הישראלית? התפקיד שלי בסמינר היה להדריך קבוצה ממגדל העמק ועפולה יחד עם הבן זוג שלי להדרכה, גייב כצמן. כדי לדאוג שזה באמת יקרה היינו צריכים להגיע לבתי ספר ולגייס חניכים, וזאת חד משמעית הייתה אחת החוויות הכי מוזרות שהיו לי עד כה בחיים החלוציים האלה (שם הבלוג). כל יום הלכנו לבתי הספר, העברנו פעילות בכיתות ובהפסקות, דיברנו עם תלמידים, יצאנו לסיורים – היכרנו מורים, עוזרים, ושומרים. היו בסביבות ה120 תלמידים בשכבה ט׳ בבית הספר שפעלנו בו והמטרה הייתה להזמין כל אחד מהם להצטרף לתנועה. מהר מאוד גיליתי את הקודים החברתיים בבתי הספר ישראלים – דינמיקות מגדריות, התחרות בין כיתת המופת ושאר הכיתות, האלימות ואידאל היופי. הבנתי גם שהתלמידים, אפילו אםלא היה אכפת להם בכלל  על הסמינר, היו מעוניינים לדבר איתנו. סיקרן אותם לדעת למה שמישהו מאוסטרליה או ארצות הברית יבחר לעלות לארץ, ויותר מזה, יבחר להגיע לבית ספר שלהם מדי יום.

 

הסמינר עצמו היה עוד צעד פנימה אל החברה הישראלית. כאמור, מטרת הסמינר היא לתת לחניכים כלים לנתח את המציאות, לשמוע מקבוצה של בני 15 איך הם תופסים וחווים את החברה הישראלית זאת באמת חוויה מאירת עיניים. הם דיברו על גזענות, אלימות ואדישות. לא רק דיברו באוויר, אלא גם נתנו ממש דוגמאות מהחיים. זה מדהים כמה הם מודעים למה שקורה סביבם ועד כמה שזה משפיע עליהם. בהתחלה, היה להם קשה להבין שאפשר לעשות עם זה משהו. וכאן התנועה נכנסת לתמונה.

 

מעבר לרק ללמוד, אני מאמין שגם באמת שיניתי לחלק מהחניכים את החיים. למשל, יש לי חניכה שעלתה מאוקראינה לפני שנה בערך. שנינו מדברים בעברית שבורה, לשנינו יש משפחה וחברים במדינות שמהם הגענו, שנינו לומדים איך לחיות בחברה הישראלית שחדשה לנו. לפני הסמינר, היא ראתה בהיותה עולה חדשה חולשה. במהלך השבוע, היא הבינה שזאת האחריות שלה לשנות את איך אנשים מתייחסים לעולים מברית המועצות, ושזה שהיא עולה חדשה זאת למעשה חוזקה. בדיוק כמו שאני בשבילה, גם היא בתור מדריכה יכולה להראות לחניכים שלה שלעולים יש מקום שווה בחברה, שהיא כעולה יכולה להיות דוגמא אישית ומודל לחיקוי לעולים אחרים וגם לילידי הארץ.

 

נניח את החברה הישראלית בצד, החוויה הזאת הייתה גם הזמנה לתנועה בשבילי. סמינרי ההדרכה הם המפעלים הגדולים ומשמעותיים ביותר של התנועה, לא בהכרח בכמות הרשומים רשומים, אלא במשקל הסגולי שלהם. הדרכה היא חלק ממחזור הדם שלנו ובסמינרים האלה אנחנו למעשה מכשירים דור חדש של מדריכים. במידה והסמינרים האלה יהיו לא מוצלחים, התנועה לא רק שלא תגדל, אלא גם לא תוכל להמשיך להתקיים.

זה קצת משוגע שההתנסות הראשונה שלי בנוע״ל הייתה כזאת שכל כך הרבה תלוי בה. זה גרם לי להרגיש שאני מוזמן בתנועה, שיש לי מקום ויותר מזה- מקום מרכזי ומשמעותי. במהלך הסמינר רקמתי חברויות ושותפויות חדשות עם הרבה אנשים- מחניכים בכיתה י״ב, דרך חברים בהתאגדות שלי ועד אנשים בגיל של המדריכים שלי. זאת הייתה אחת ההתנסויות הצוותיות הכי תומכות, מאתגרות וכיפיות שחוויתי אי פעם –  ואני מודה על כך לכל חברי הצוות.

 

בחלוץ לסמינר, המפקדת שלי אמרה לצוות המחנה שלהדריך בסמינר מדצים מובילים זה כמו להכניס את היד אל תוך הגוף ולגעת בלב הפועם של תנועת הנוער. באותו זמן, לא עד הסוף הבנתי למה, אבל אחרי שהדרכתי בסמינר מד״צים מובילים, הבנתי. אני באמת מרגיש שהתחברתי והשפעתי לא רק על החניכים שלי, לא רק על התנועה, אלא על החברה הישראלית כולה.

 

 

To Touch the Beating Heart

On my return from Seminar Madatzim Movilim, I wanted to share some thoughts about my experiences.

 

For those who don’t know, Seminar Madatzim Movilim is one of HaNo’ar HaOved VeHaLomed’s (NOAL) hadracha seminars, and is built for chanichim in year 9 and 10 who come from communities in the periphery. It is a week long seminar in Ya’ar Kfar Choresh (NOAL’s campsite for summer machanot) with an intensive preparation process for both chanichim and madrichim. In a nutshell, it aims to invite both existing and new chanichim to imagine a different reality in their communities and choose to be active in shaping that reality through hadracha in the youth movement. The chanichim learn how to be leaders and madrichim in their communities.

 

When I look back on my first major experience in NOAL, I think I have gained just a touch of perspective in two things: Israeli society and the youth movement.

 

So how did I get to know Israeli society? My tafkid on the seminar was to lead a kvutza from Migdal HaEmek and Afula together with my co-madrich, Gabe Katzman. In order for that to happen, we had to go out into schools and recruit, and without a doubt this was one of the more bizarre experiences I have had so far in this chalutzic life. Each day we went into schools, running activities in class or breaks, talking to students, going on excursions, and getting to know teachers, aides and security guards. There were about 120 students in year 9 at this school, and our goal was to invite every single one to the movement. Through this process, I quickly discovered the codes of Israeli schools, whether it was the gender dynamics, the competition between the ‘Exemplary Class’ and the others, the violence, or the beauty standards. I also discovered that students, even when they had no interest in signing up for the seminar, were interested in speaking to us. They were fascinated as to why a guy from Australia or America would choose to move to Israel, and moreover, choose to spend every single day coming to their small school in their small city.

 

Being on the seminar itself was another entrance into Israeli society. As I said before, we aim to give them tools to critically analyse their reality; and to ask a group of 15-year-olds about how they perceive and experience Israeli society is a big eye-opener. They spoke about racism, violence, and apathy. It wasn’t just conceptual; they gave examples from their lives. It is amazing how aware they are, and how much it affects them. Their biggest struggle is to understand how or what they can do  about it. That’s where the movement comes in.

 

Beyond learning, I also that I changed some lives. For example, I have a chanicha who made aliya from Ukraine approximately 15 months ago. We both speak with somewhat broken Hebrew, we both have friends and family in the countries from which we came, and we both are learning how to live in this new society. Before this seminar, she perceived her status as an olah chadasha (new immigrant) to be a weakness. Over the course of the week on seminar, she understood that it is her responsibility to change the way that people relate to olim from the former Soviet Union, and that her status as an olah chadasha is actually a strength. Just like I do for her, she can show her chanichim that olim have an equal space in society and can be role models for other olim and Israeli-born chanichim too.

 

Putting Israeli society to the side for a moment, this experience was an invitation for me into the movement as well. Hadracha seminars are some of the biggest and most significant events run by the movement. Not necessarily in terms of numbers, but in weight and importance. Hadracha is our backbone, and these seminars are where we prepare a new generation of madrichim to lead. If these seminars aren’t successful, the movement cannot grow, let alone survive. It’s kinda crazy that one of my first real experiences in NOAL was one where the stakes were so high. It really made me feel like I am not just welcomed to be in this movement, but that I am central and valuable. Over the course of the seminar I built new friendships and partnerships with scores of new people, from people in Grade 12, to my hitagdut (peer group) or people my madrichim’s age. It was one of the most supportive, challenging, and fun-filled tzevet experiences I have ever had. I am so grateful to every single member of the tzevet.

 

In the days leading up to the seminar, my mefakedet (literally the commander, contextually the rakezet [coordinator]) said to the tzevet that leading on this seminar is like driving your hand through the flesh, and touching the beating heart of the youth movement. At the time I didn’t quite understand why, but after leading on seminar madatzim movilim, I get it. I truly feel like I have connected to and influenced not only my chanichim and the movement, but Israeli society as a whole.

-Jarred Abrahams

 

Advertisements

5 thoughts on “To Touch the Beating Heart

  1. Good to hear from you Gabe; it’s been too long (I’m not on fb, so I probably missed a lot). Hope you’re well, hope you’re Hebrew is getting really good; and hope you’re loving living in Israel.
    Just got back from visiting Yosef and Shanny in Cincinnati and the kidlets…so much fun!
    We had planned to visit Israel in November, but we’re starting our last interior remodeling project (the bedrooms and baths on the main floor), so we’re postponing. But we’ll let you know when we’re coming!

    Like

Leave a Reply

Fill in your details below or click an icon to log in:

WordPress.com Logo

You are commenting using your WordPress.com account. Log Out / Change )

Twitter picture

You are commenting using your Twitter account. Log Out / Change )

Facebook photo

You are commenting using your Facebook account. Log Out / Change )

Google+ photo

You are commenting using your Google+ account. Log Out / Change )

Connecting to %s