Reflections on the Yom HaShoah Tekes at Beit Lochmei HaGetaot

We want this blog to be accessible to all; if there is a term or concept that you don’t understand, please leave a comment and we will explain. Check out Movement 101 for in depth definitions of all terms.

by Caden Feldman-Gubbay

The state-sponsored tekkes concluding Yom HaShoah 2017 was held at Beit Lochmei HaGeta’ot (House of the Ghetto Fighters). Beit Lochmei HaGeta’ot is the Shoah Museum on Kibbutz Lochmei HaGeta’ot, which was founded in 1949 by survivors and Warsaw Ghetto Fighters from Dror and other Zionist movements. This year, for the first time since 2013, the tekkes was attended in a large and organized fashion by Dror Israel, Hanoar Ha’Oved V’HaLomed and Habonim Dror. The movement’s involvement with the tekkes has in recent years hinged on questions of partnership, appropriateness and content. And so, the movement’s decision to attend in large numbers was only made after careful consultation with relevant individuals who organized the tekkes.

The movement was informed that the guest of honor at the tekkes would be outgoing German President, Joachim Gauck, and specifically that he was not going to speak at the event. The movement organized a protest to the German President’s presence, in the form of stickers with a poem bearing the message to never forget. On the night of the tekkes, however, he was called to the stage and addressed the kibbutz’s packed amphitheater in English, with his words projected overhead in Hebrew as he spoke. The following reflections were written the day after the tekkes.

I don’t understand the extent to the reasons why, but the speech given last night by outgoing German President Joachim Gauck, the guest of honor at the state sponsored closing tekkes of Yom HaShoah at Beit Lochmei HaGetaot, disturbed me deeply. It was partially because last night was the first Yom HaShoah since my grandfather Charles, a survivor, passed away. It was partially because it was planned in secrecy and deception. It was partially because one night prior I witnessed a truly moving and inspiring Yom HaShoah tekkes prepared by chanichimot from my movement. And it was partially because – having made aliyah in February in order to root my life in Jewish culture, democracy and sovereignty – I just didn’t see it coming.

It is clear to me that one day the Shoah will fade from our living memory, and transition, like the Spanish Inquisition, into another historical tragedy. This is a certainty. There will come a day when there will be no more survivors to tell their stories, when their children will have left us, as too will their grandchildren and their grandchildren’s grandchildren. I am aware of this inevitability. But it terrifies me to think that process might already be happening.

Last night I felt that I was witnessing a historic turning point, as the new rebranded Shoah revealed itself to me in full color. What I witnessed was a German diplomat, on the invitation of the President of Israel, lay the groundwork for the way in which, from now on, the Shoah might be remembered.  In what was a relatively short and simple speech, Gauck transmitted a powerful political narrative on the most powerful platform available to him.

He talked about the past, and then he talked about the future. He spoke of how it was then and how it is now, repeatedly using this dichotomy as a wedge to disconnect the Germany of today from the Germany of the past, effectively creating a distinction between the old “evil, guilty, responsible Germans” and the new, “terribly sad Germans.” He brazenly made this distinction with his opening words: “Today, on Holocaust Remembrance Day, I pay my respects to those who were once ostracized, humiliated, persecuted and murdered by another Germany, because they were Jews.

He denounced the citizens of “another Germany” who “disclaimed all culpability, [claiming that] they allegedly knew nothing.” He spoke passionately about educating, remembering and never forgetting what took place: “As President, I made a point of returning to the scenes of these horrific events and mass murders perpetrated by Germans.” He admitted, “There was a time when I was ashamed to be German. I was unable to like my country. I hated it even. My generation viewed our parents with disgust.”

His message was on the surface positive, because he spoke with all the language of moral outrage, of disgust and horror, that is fitting to the atrocities of Auschwitz. He did not diminish the extent of the evil that was the Shoah. He did not suggest we stop commemorating what happened.

The problem lies in how he manipulated the Shoah to serve his own political ends. The problem is that the outgoing German President used the memory of the Holocaust as little more than historical context to help us understand how good of a country Germany is today. He used the Shoah as a dark backdrop upon which he was free to paint a picture of a shining new Germany. Each statement of outrage and disgust at his parents’ generation was accompanied by a reminder of how incredibly positive things are today, of how strong the new partnership is between Israel and Germany, despite the unlikeliest of odds. The more evil he made “another Germany” look, the more saintly he made New Germany look by comparison. Simply put: by asking us to hate his parents, he was asking us to love him.  One particularly chilling example of this is revealed when he proclaimed: “I met with survivors and listened to them and cried with them. I will never forget their stories.” He cried with the survivors, he adopted their grief as if it were his own. By virtue of his narrative he, as a citizen of New Germany, identifies more with the murdered Jews than with the murderous Nazis. What is more, he reveals his priorities by emphasizing the miracle of modern German-Jewish friendship as his true focus: “…Above all, I will never forget [the survivors’] willingness to reach out in friendship to the Germans of todayI am sure, Reuven, that we are both filled with joy to see that our people are so close today, not just in diplomatic statements, but also in real everyday life.

Near the end of his address he claimed: “Even future generations of Germans will not have an identity unblemished by Auschwitz. The special and lasting connection between our peoples and Germany’s particular solidarity with the democratic State of Israel will remain part of their identity.” Yes, Germans can never erase their Holocaust legacy, but if we listen to his words, the content of that legacy is not responsibility, or shame or cheshbon nefesh (accounting of the soul), but a special partnership with Israel. Is the implication that the rest will wash away with time?

I’m worried it might.

It is up to us as a Jewish and Zionist movement to make sure it doesn’t. We need to do cheshbon v’zikaron (accounting and remembering) and understand how to move forward from this. We cannot allow Yom HaShoah to become a platform for German diplomats to talk about renewing the Jewish-German partnership and “the special and lasting connection between our peoples.” Because it’s not the truth, and it doesn’t serve any good, other than authorizing Germany to officially wash her hands of guilt and responsibility for the Shoah.

But what was even more painful than the content of his words, was that his speech was just so utterly besides the point of Yom HaShoah that it succeeded to undermine, distract, confuse, and ultimately rob us of a powerful opportunity to shape our own collective memory around the Shoah. Instead, Holocaust survivors were made to stand in the cold as a high ranking German politician took centre stage, on our day, on Yom HaShoah, to tell us he was happy that we had finally become friends.

טקס נעילת יום השואה הממלכתי לשנת 2017 נערך בבית לוחמי הגטאות. בית לוחמי הגטאות הוא מוזיאון השואה בקיבוץ לוחמי הגטאות, שהוקם בשנת 1949 על ידי ניצולי שואה ולוחמי מרד גטו וורשה מתנועת דרור ועוד תנועות נוער ציוניות. השנה, בפעם הראשונה מאז 2013 הגיעו לטקס בצורה מאורגנת ובכמויות גדולות, חברי תנועות דרור ישראל, הבונים דרור והנוער העובד והלומד. מעורבות התנועה בטקס בשנים האחרונות הייתה תלויה על שאלות של שותפות, התאמה ותוכן. ובכן, החלטת התנועה להשתתף בטקס השנה התקבלה רק אחרי שיח עם מובחרים ממארגני הטקס.

התנועה קיבלה הודעה שנשיא היוצא של גרמניה, יואכים גאוק, יהי אורח הכבוד של הטקס ושבאופן מובהק הוא לא יישא מילים בטקס. אך, בערב הטקס הוא אכן הוזמן לבמה ודיבר לקהל באנגלית והוקרנו על מסכים לצידו תרגומים בעברית. המחשבות והתובנות הבאות נכתבו יום אחרי הטקס.

אני עדיין לא מבין את כל הסיבות לכך, אך הנאום שנשא אתמול נשיא גרמניה היוצא יואכים גאוק, אורח הכבוד בטקס הנעילה הממלכתי של יום הזיכרון לשואה ולגבורה בבית לוחמי הגטאות, הפריעה לי עמוקות. זה נובע חלקית מכך שזה היה יום הזיכרון הראשון מאז שסבי צ’ארלס, שורד שואה, נפטר. זה נובע חלקית מהתכנון הסודי וההטעיה. זה נובע חלקית מכך שיום לפני הייתי נוכח בטקס מרגש ומעורר השראה שערכו החניכים.ות מהתנועה שלי. וזה נובע חלקית מכך – לאחר שעליתי לארץ בפברואר כדי להשריש את חיי בתרבות, דמוקרטיה, וריבונות היהודית – שפשוט לא ראיתי את זה מגיע.

ברור לי כי ביום מן הימים השואה תדהה מהזיכרון החי שלנו, ותהפוך, כמו האינקוויזיציה, לעוד טרגדיה היסטורית. זוהי עובדה ודאית. יבוא היום בו לא יהיו שורדים כדי שיספרו את סיפורם, כשהילדים שלהם יעזבו אותנו, וכך גם נכדיהם ונכדי-נכדיהם. אני מודע לתרחיש בלתי-נמנע זה. אך זה מפחיד אותי לחשוב שיתכן והתהליך הזה כבר מתרחש.

אתמול הרגשתי שאני חוזה בנקודת-מפנה היסטורית, כאשר שואה ממותגת מחדש חשפה עצמה לעיני בכל צבעיה. הייתי עד לדיפלומט גרמני, שבהזמנת נשיא מדינת ישראל, הניח את התשתית לדרך שבה ייתכן ויזכרו את השואה מכאן ואילך. במה שלא היה יותר מנאום קצר ופשוט, גאוק שידר נרטיב פוליטי מלא עוצמה מעל הפלטפורמה בעלת ההשפעה הגדולה ביותר שזמינה לו.

הוא דיבר על העבר, ואז הוא דיבר על העתיד. הוא דיבר על איך שזה היה אז, ואיך שזה עכשיו. הוא השתמש בדיכוטומיה זו ככלי שמנתק בין גרמניה של היום לגרמניה של העבר, ויצר באופן אפקטיבי את ההפרדה בין “הגרמנים הרעים, האשמים, והאחראיים” לבין “הגרמנים העצובים מאוד”. בחוצפתו הוא ביצע הפרדה זו במילות הפתיחה של נאומו: “היום, ביום הזיכרון לשואה, אני בא לכבד את כל אלו שנודו, הושפלו, נרדפו, ונרצחו בידי גרמניה אחרת, משום שהיו יהודים.”

הוא גינה את אזרחי “גרמניה האחרת” ש”התכחשו לכלל אשמה, [בטענתם כי] לכאורה לא ידעו דבר”. הוא דיבר בלהט על חינוך, על לזכור ולעולם לא לשכוח מה אירע. “כנשיא, הקפדתי לחזור לאותם המקומות בהם התרחשו האירועים המזעזעים והרציחות ההמוניות שבוצעו בידי הגרמנים.” הוא הודה, כי “הייתה תקופה שהתביישתי להיות גרמני. לא יכלתי לאהוב את ארצי ואף שנאתי אותה. בני דורי הביטו בהוריהם בגועל.”

על פני השטח, המסר שלו היה חיובי, כי הוא דיבר בלשון של זעקה מוסרית, של סלידה וזעזוע, שתואמת את זוועות אושוויץ. הוא לא הקטין את ממדי הרשע שהייתה השואה. הוא לא הציע שנפסיק לציין את מה שקרה.

הבעיה נמצאת באופן שבו הוא השתמש בשואה כדי לשרת את מטרותיו הפוליטיות. הבעיה היא שהנשיא הגרמני היוצא השתמש בזיכרון השואה כלא יותר ממסכת היסטורית שבמסגרתה ניתן להבין כמה גרמניה מדינה טובה כיום. הוא השתמש בשואה כרקע שחור שעליו יכול היה לצייר בחופשיות תמונה נוצצת של גרמניה חדשה. כל אמירה של זעזוע וסלידה מדור ההורים שלו לוותה בתזכורת של כמה חיוביים הדברים כיום, כמה חזקה השותפות החדשה בין ישראל לגרמניה, כנגד כל הסיכויים. ככל שגרם ל”גרמניה האחרת” להראות מרושעת יותר, כך גרם ל”גרמניה החדשה” להראות קדושה יותר בהשוואה. בפשטות: בבקשתו מאיתנו לשנוא את הוריו, הוא ביקש שנאהב אותו. דוגמא מצמררת במיוחד לכך ניתן היה לראות כשהכריז: “נפגשתי עם שורדים והקשבתי להם ובכיתי איתם. לעולם לא אשכח את סיפוריהם.” הוא בכה עם השורדים, הוא אימץ את האבל שלהם כאילו היה שלו. מכוח הנרטיב שלו, הוא, כאזרח “גרמניה החדשה”, מזדהה יותר עם היהודים הנרצחים מאשר עם הנאצים הרצחניים. יותר מכך, הוא חושף את סדר העדיפויות שלו כאשר הוא מדגיש את ה”נס” של הקשר היהודי-גרמני המודרני כמוקד העניין האמיתי: “…מעבר לכל, לעולם לא אשכח את הרצון [של השורדים] להושיט יד לידידות עם הגרמנים של היום… אני בטוח, ראובן, ששנינו מתמלאים בשמחה למראה האנשים שלנו שכל כך קרובים כיום, לא רק בהצהרות דיפלומטיות, אלא גם בחיי היומיום האמיתיים.”

לקראת סוף נאומו הוא טוען: “גם זהותם של הדורות הגרמנים הבאים תהיה מוכתמת בזיכרון אושוויץ. החיבור המיוחד והמתמיד בין העמים שלנו ובמיוחד הסולידריות של גרמניה עם המדינה הדמוקרטית ישראל תישאר חלק מהזהות שלהם.” כן, הגרמנים לעולם לא יוכלו למחות את מורשת השואה, אך אם נקשיב טוב, נבין כי התוכן של המורשת הזו היא לא אחריות, לא אשמה, לא חשבון נפש, אלא שותפות מיוחדת עם ישראל. האם המשמעות הנרמזת כאן היא שהשאר יעלם עם הזמן? 

אני חושש שזה עלול לקרות.

זוהי אחריותנו, כתנועה יהודית וציונית, לדאוג שזה לא יקרה. אנחנו חייבים לעשות חשבון וזיכרון ולהבין איך להתקדם עם הלאה מכאן. אנחנו לא יכולים לאפשר ליום הזיכרון לשואה ולגבורה להפוך לבמה בה דיפלומטים גרמנים מדברים על חידוש השותפות היהודית-גרמנית ו”החיבור המיוחד והמתמיד בין העמים שלנו”. כי זאת לא האמת, וזה לא עושה שום דבר טוב, מלבד לאפשר לגרמנים לשטוף מידיהם את האשמה והאחריות לשואה.

אך מה שהיה אפילו כואב יותר מהתוכן של המילים שלו, זה שהנאום שלו היה כל כך לא קשור לנקודה של יום השואה, שהוא הצליח לערער, להסיח, לבלבל, ובשורה התחתונה לשדוד מאיתנו הזדמנות משמעותית לעצב את הזיכרון הקולקטיבי שלנו סביב השואה. במקום, שורדי שואה נאלצו לעמוד בקור כשפוליטיקאי גרמני רם-דרג תפס את מרכז הבמה, ביום שלנו, יום השואה, כדי לספר לנו שהוא שמח שסוף סוף נהיינו חברים.


One thought on “Reflections on the Yom HaShoah Tekes at Beit Lochmei HaGetaot

  1. (Somehow my earlier post got truncated. (Blog-masters: feel free to delete it!) I’m trying again.)

    With due respect, I disagree with your statement that “the Jewish-German partnership and ‘the special and lasting connection between our peoples’ ” are “not the truth.” Germany actually has acknowledged its “guilt and responsibility for the Shoah” much more fully and unequivocally than any other country (many of which share culpability for the mass murder of Jews and others during the Nazi years: think Austria, France, Hungary, Ukraine, Russia, etc.). But more importantly, the greatest threats to democracy, civilization, Judaism, and Jews today come from the anti-“globalization” movements spearheaded by people like Putin, LePen, Trump, and the “Brexit” movement. (What do you think “globalism” is code for? Why do they hate trade and immigration so much?). And the greatest bulwarks against those threats — incredibly paradoxically — are institutions like the E.U. and … today’s Germany and leaders like Angela Merkel.

    So my impression of Mr. Gauck’s address (as you describe it) is not to whitewash the past or manipulate history for political ends. I think what he discusses is real: the “miracle of modern German-Jewish friendship” and the “survivors’ willingness to reach out in friendship to the Germans of today.” My dad (z”l) [Lily’s and Mimi’s grandfather – see Mimi’s essay on this blog from a few months ago], a Lodz Ghetto and Auschwitz survivor, was willing to reach out in friendship and made real connections with Germans of today – who are just human beings like you and me – and that led to some beautiful results.

    I’m not saying “forgive and forget” – there can never be forgiveness, and we can never forget. But today’s Germans (at least those who came of age after 1945) are not the perpetrators. And if we can’t reach out in friendship to today’s Germans despite the horrors of the past, how could we expect or hope that our side and the Palestinians could ever reach out to one another in friendship, after the trauma both sides have experienced over the past 100 years of conflict? (NOT to compare either the Palestinians’ or the Israelis’ conduct to the Nazis’ evil deeds!!) Between the Israelis and Palestinians, there can never be forgiving or forgetting — but instead, (as Nelson Mandela of South Africa called it), “truth and reconciliation.” God willing, bim’heira b’yameinu!


Leave a Reply

Fill in your details below or click an icon to log in: Logo

You are commenting using your account. Log Out /  Change )

Google+ photo

You are commenting using your Google+ account. Log Out /  Change )

Twitter picture

You are commenting using your Twitter account. Log Out /  Change )

Facebook photo

You are commenting using your Facebook account. Log Out /  Change )


Connecting to %s