Hebrew and Learning a New Language

English to follow:

השפלתי מבט אל המגש שלי, התמונה היטשטשה מהדמעות שנקוו בעיניי. גיבובי עברית עלו מהלינוליאום וציפויי העץ השחוקים בחדר האוכל בקיבוץ עין דור. מסביבי בחלל היו רק עיניים תמהות והתלחשויות. הרכנתי את ראשי, הצמדתי את הידיים חזק לרקות – נתתי לדמעות לדבר בשפתן האוניברסלית.

ככל שאני מתבגר, אני מגלה עוד דברים על עצמי. כל כך הרבה רגעים וחוויות עיצבו אותי להיות מי שאני היום. למשל הפעם הראשונה שעמדתי מול כל מחנה ״מושבה״ ושרתי שיר; רעדתי מפחד, הברכיים שלי רעדו וגם קולי, אבל החוויה הזאת – לשיר ״קרייזי״ של נרלז ברקלי בקול מתחלף לימדה אותי שאני יכול לשיר בקול רם וליהנות מזה. או שיחות על אקטואליה סביב שולחן ארוחת הערב עם ההורים ואח שלי, שעיצבו אותי להיות צמא לידע, ונתנו לי את הכלים לחשוב בצורה ביקורתית. אני גם אוהב הומור ובדיחות – מצפייה בסנייפלד בבית מלון בדאבלטרי שבאומהה עם המשפחה המורחבת שלי, דרך צחוקים בהפסקות עשר ביסודי, או כתיבת תסריטים קומיים במחנה. זה פנימי לי – אני מוצא בצחוק דרך משחררת להביע את עצמי.

אבל עכשיו, אני מרגיש כאילו כל זה כל זה לא קרה בכלל, ואני צריך להתחיל מאפס בעברית. זה כאילו משהו באישיות שלי פשוט… חסר.

מה בעצם מעניק למישהו.י אישיות? האופן בו הוא מחייך? הדרך בה היא נפתחת ומגלה דברים חדשים? איך שהיא מעבירה זמנה? או…האם זה הצורה שבה מתקשרים זה עם זו, איך מספרים בדיחה או הדרך בה מתחברים אחד לשנייה? האם האישיות היא העצמי שלך או איך שאת מתקשרת החוצה, “מציגה” את מי שאת?

אני חושב שהתפיסה של אנשים אחרים אותך מעצבת את מי שאת.ה. אני לא מתכוון ללחץ חברתי או להשתנות כדי להשתלב בנוף ; אני חושב על זה אחת מהדרכים הטובות להכיר מישהי זה לדבר עם אנשים שמכירים אותה. שם נכנסת התקשורת. צריכה להיות לך הערכה עצמית וחיצונית כדי לגבש את הזהות שלך. אנחנו חייבים לתקשר, א.נשים הם יצורים חברתיים. איך תכירי אותי אם אני לא יכול לספר לך מי אני?

ישבתי בשולחן ההוא חשוף, ללא מסכות. הפסקתי לנסות להסתיר את הרגשות שלי. האורז השמנוני והעוף השרוף כבר התקררו, אבל כל מה שחשבתי היה- אם אי פעם אוכל לעשות את זה? תשעה ימים בלבד אחרי שעשיתי עלייה מצאתי את עצמי נאבק על ניהול שיחות שהן מעבר ל”מאיפה אני”. תשעה ימים בלבד אחרי שעליתי הרגשתי כאילו אני אינני עצמי. אני לא יודע כמה מכן ניסו אי פעם ללמוד שפה חדשה, אני חווה את זה כסוג של דיסוננס- להיות בו זמנית גם אני וגם פרסונה אחרת. למדתי פעם ספרדית בבית הספר בארה”ב, אבל עכשיו האתגר הרבה יותר משמעותי. אני לא אורח כאן, אני אזרח. האם ה”צברים” באמת פוגשים אותי? או שהם מכירים אדם ביישן, פשוט ומנומס- שהוא רק הקליפה שלי?

קשה להסביר במדויק את החוויה שלי. כשישבתי בסמינר ההוא – ובעוד שלושה סמינרים בעברית מאז – הזדהתי לחלוטין עם כל מי שפגשתי בארה״ב שאנגלית היא שפתו השנייה. זה מרגיש כאילו כל התרבות והתפיסות המורכבות שלי מתקיימת רק ביקום המקביל הזה של האנגלית. זה המצב: בסמינרים משתמשים ברמת עברית מורכבת, אקדמית. אני לומד הרבה בשיעורי עברית באולפן, ובסמינר בסופ״ש שעבר יכולתי אפילו לנהל הרבה שיחות בקבוצות קטנות – אבל עדיין ישנם הרבה דברים שאינני יודע כיצד להביע במעגל הגדול.

כמה פעמים פשוט פרצתי בבכי. חשבתי לעצמי: מה אני עוד יכול לעשות? אולי פשוט אחזור לארה״ב, שם אני יכול להסתדר ולחיות את חיי בנוחות. הכול יכול להיות קל יותר.

אבל אני לא אגדל אם אשאר תמיד באזור הנוחות שלי. אני לא אשתפר אם אתכרבל בצד ואבכה כל פעם שבא לי לוותר. אני אזכר בחוויה הזאת בחדר האוכל ואשתמש בה כמניע, כדלק לרצון להשתפר.

פתאום בעודי יושב מתוסכל מעל ארוחת הערב המבוזבזת שלי, הרגשתי נגיעת יד בכתפי. זו הייתה קבוצת אנשים שפגשתי זה עתה לראשונה (ושאפילו לא זכרתי את כל השמות שלהם). קל לשכוח שאני מוקף תמיד בשותפים ואנשים שרוצים שאני אצליח. זאת המשמעות של להיות חלק מתנועה, המשמעות של להיות חבר בתנועה הזאת. אני יודע שיהיה יותר טוב, כי מה יש לי להפסיד? אני צריך להסתגל. אני צריך למצוא את עצמי. יום אחד – מקווה שבקרוב – אני אצליח, וכל זה יהיה שווה את זה.

---

We want this blog to be accessible to all; if there is a term or concept that you don’t understand, please leave a comment and we will explain. Every word that is underlined will have a brief explanation at the end of the article. Check out Movement 101 for in depth definitions of all terms.

---

I stared down at my tray, the image distorted through the tears filling my eyes. Muffled Hebrew bounced off the tacky linoleum and tired wood paneling at the chadar ochel (dining room) at Kibbutz Ein Dor.  Catching wandering eyes and ignorant whispers I kept my palms pressed to my temples, head bowed, letting tears talk in their universal language.

---

Personality is the unique combination of patterns that influence behavior, thought, motivation, and emotion in a human being.

Source: Boundless.com

As I get older I figure out more about myself. So many experiences have shaped who I am.

The first time I stood up in front of Camp Moshava and sang a song, I was petrified. My knees shook and my voice wavered; however, that experience of singing “Crazy” by Gnarles Barkley in my preadolescent voice kickstarted my joy of singing out loud.

The conversations about current events at the dinner table with my parents and brother shaped my thirst for knowledge and gave me the tools to think critically.

I love humor and jokes, and this goes much deeper than just gathering around a hotel television with my extended family in a DoubleTree in Omaha, Nebraska to watch Seinfeld. From the lunch table in elementary school to writing humorous scripts at camp, I found a cathartic awareness of my life in comedy.

But now I feel like it’s all been torn down and I have to start from scratch in Hebrew. It’s almost like my personality is just….missing.

What gives someone personality? Is it the way they smile? Is it the way they keep an open mind? Is it how they spend their alone time? Or…is it the way they connect to others, the way they tell a joke, or the way they engage with people. Is your personality who you are or how you communicate who you are?

I feel that the perception from other people affects you. I don’t mean peer pressure or changing to fit in; I’m thinking about how a great way to get to know someone is to talk to people who know them. That’s where communication comes in. It’s essential to have self-esteem and to know your identity, but humans are social creatures. We need to communicate. How do you know who I am if I can’t tell you?

I sat at that table uncensored, no longer trying to hide how I felt. The greasy rice and overcooked chicken leg were getting cold but all I could think about was if I could ever do it. Just nine days after making Aliyah, I found myself in a two-day seminar entirely in Hebrew. Just nine days after making Aliyah, I found myself struggling to move beyond simple conversations about where I’m from. Just nine days after making Aliyah, I found myself unable to feel like myself.

I don’t know how many readers here have tried learning a new language. For me, it’s like I’m in a state of cognitive dissonance where I’m myself and some other person.  I’ve spent time learning Spanish before, but now the stakes seem a lot higher. I’m not a visitor; I’m a citizen. Were those tzabrim (native-born Israelis) meeting me? Or were they meeting this shy, soft-spoken, simple shell of myself?

It’s almost impossible to fully articulate what it’s been like. As I sat in that seminar—and the three seminars in Hebrew since—I completely empathized with everyone I had ever met in America speaking English as a second language. It feels like all of my culture and understanding of complex ideas exist within the realm of English and only English.

I want to clarify; these seminars use a very complex and academic level of Hebrew. I am learning a lot in ulpan (Hebrew classes) and at the seminar this past weekend I was able to hold many conversations in Hebrew in small groups. However, there is only so much I am still able to say and explain in Hebrew.

Sometimes I have just broken down, crying. I have thought: What else can I do? If I just move back to the US, I can be fine and live my life. Everything would be easier.

But I won’t grow if I always stay in my comfort zone. I won’t get better if I curl up into a ball and weep. Every time I feel like giving up, I’m going to take that experience in the chadar ochel and use it as motivation, as fuel to ignite improvement.

And while I sat there sulking over wasted food, I felt a hand on my shoulder; it was a group of people who I had met just once (and didn’t remember any of their names). It’s easy to forget that I am constantly surrounded by partners and people who want me to succeed. That’s what being in a movement is. That’s what being in this movement is.

I know it will get better because what do I have to lose? I have to adapt. I have to find me. One day—hopefully soon—I’ll get there, and all this will have been worth it.

-Gabe

---

Camp Moshava – The Habonim Dror camp I grew up at near Baltimore, Maryland.

Aliyah – “to go up”, or to move to Israel and become a citizen.

Habonim Dror – International labor-zionist youth movement that we grew up in.

Here’s the chadar ochel in case you’re curious.